בפרשת ואתחנן מתחיל משה את תהליך הפרידה שלו מעם ישראל ובמקביל לכך, הוא עורך תהליך פרידה אישי מהעולם הזה.
כמנהיג העם בעשרות השנים האחרונות, מוטלת עליו האחריות להעביר את ההנהגה בצורה מסודרת ומכובדת אל יהושע מחליפו. אין מדובר פה רק בהעברה טכנית של ההנהגה אלא בהעברת הסמכות והכוח. על כן מורה לו ה': "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג', כח)
כלומר, משה מתבקש להאציל על יהושע מרוחו ומכוחו ולהסמיך אותו לעיני העם.
כמו כן עומדת בפני משה המשימה לחזור ולשנן בפני העם את כל המצוות, החוקים והמשפטים, אשר ניתנו לו ולשחזר את ההיסטוריה הקצרה שלו כעם, מאז יציאת מצרים. שינון זה הוא עיקרו של ספר דברים.
בתוך כך, בפרשה שלנו, מוצא משה לנכון לדבר בנימה אישית על רגשותיו ותחושותיו כאדם, באשר לפרידה שנכפתה עליו. פרידה שהיא מבחינתו סיום בטרם עת.
משאת חייו של משה היתה להיכנס לארץ המובטחת יחד עם העם שהנהיג עשרות שנים, הוציאם ממצרים, ונדד וסבל עמם במדבר עד כלות דור מצרים. עתה הם נמצאים בפאתי הארץ, ועליו נגזר שלא להכנס אליה.
בלשון תמציתית שוזר משה- האדם, בתוך דבריו של משה- המנהיג, משפטים המבטאים את קשת שלמה של רגשות קשים הקשורים לגזירה זו :
משה פותח ואומר:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג' כג-כה).
במשפט זה הוא מביע כמיהה עמוקה אל הארץ, אשר כולה טוב בעיניו, ומתחנן אל ה' שיבטל את רוע הגזירה.
והוא ממשיך ואומר: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
משפט זה מביע תוכחה והאשמה כלפי העם, שבגללו נענש משה כמו גם עצב, חוסר אונים וייאוש באשר לתשובתו הנחרצת של ה', שלא רק שאינו נענה לו, אלא גם מורה לו שלא להוסיף ולפנות אליו.
מספר פעמים בעבר נענה ה' לתחנוניו של משה וביטל את גזר דינו. כך, בסיפור מחלתה של מרים שנרפאה מצרעת בעקבות תחינתו וכך בפרשת העגל, שם ריחם ה' על העם. ואילו כאן, דווקא כשמדובר במשה עצמו, אלהים דוחה את בקשתו על הסף ולא מותיר לו סיכוי.
וכדי להמחיש את סופיות החלטתו הוא מורה למשה:
"עלה ראש הפסגה ושא עיניך...וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן".
את הארץ הטובה, המובטחת, יראה משה אך ורק בעיניו. רגליו לא תדרוכנה על אדמתה. קשה שלא לחוש בכאב העולה מהדברים, כפי שמתאר אותם משה.
אחרי שאמר את הדברים האלה, שעל ליבו, עובר משה לדבר על המצוות והחוקים. אך נראה כי חש שלא אמר הכל, ושישנם עוד דברים המעיקים עליו. לכן, כעבור כמה פסוקים, הוא חוזר לדיבור האישי:
"ואתכם לקח ה' ויוצא מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה" (דברים ד' כ- כב)
שוב, אפשר לשמוע בדבריו של משה תוכחה, האשמה וכעס כלפי העם שבגינו נענש וכאב על כך שלא יבוא אל הארץ הטובה. אבל נראה לי שרגש נוסף עולה מן הדברים הפעם: רגש הקנאה. לא קנאה של צרות עין ותחרותיות, אלא קנאה טבעית, שמתעוררת בנו, כשאנחנו כמהים למשהו שיש לאחר ואין לנו.
כאן, הקנאה היא על כך ש“ ...אתכם לקח" ובי התאנף. על כך שהעם יקבל נחלה ואילו משה לא יעבור את הירדן. והוא ממשיך ברוח זו ואומר:
" כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת."
כלומר, בעוד אני נשאר כאן, מעבר לירדן, אתם נכנסים אל הארץ הטובה.
מעניין, שבכל אחד ממשפטי הפרידה שלו חוזר משה ומזכיר, שוב ושוב את העובדה שלא יעבור את הירדן ולא יכנס לארץ, מעין מנטרה, שנועדה, אולי, לעזור לו לעבד את הבשורה הקשה ואת רגשות האבל והאובדן.
ד"ר אליזבט קובלר- רוס כותבת בספרה "המוות חשוב לחיים" כי כדי שאדם יוכל להתמודד עם המוות הקרב בשלווה ובכנות, בלי פחד וכאב, עליו לאבחן את ה"עניינים הלא סגורים שלו" ולפתור אותם.
משה מודע לכך שיש לו עניינים לא סגורים עם העם, עם אלוהים ועם עצמו. הוא מודע לכך שיש דברים רבים שלא נאמרו ושישנם רגשות רבים, שלא באו לידי ביטוי.
הוא מבין שכדי להיפרד כראוי, חשוב לטפל בעניינים הלא סגורים הללו, ולכן הוא נוטל לעצמו את הזמן והמקום לעשות זאת, כאן בפרשה שלנו.
אחרי שאמר את כל אשר על ליבו והשלים את תהליך הפרידה האישי שלו, יוכל משה, בסיום דבריו כמנהיג, בסוף ספר דברים, למות בשלוה, כשהוא
"...בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו"...(דברים לד, ז)
ולאחר מותו יאמר עליו:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (שם, י)
