בפרשת "וארא", אותה קראנו בשבוע שעבר, שולח ה' את משה אל פרעה בשליחות חשובה, שמטרתה לשכנע את פרעה לשלח את בני ישראל ממצרים. משה יודע שהשליחות קשה; בני ישראל הם כוח עבודה חיוני בממלכה המצרית ולכן הסיכוי שפרעה יוותר על הנכס הכלכלי הזה הוא אפסי. גם אלהים יודע זאת והוא מכין את משה מראש לכך שפרעה יסרב. הסכמת פרעה תינתן, כך אומר ה', רק לאחר שיכה את מצרים מכות קשות.
בפרשת "וארא" מכה ה' את המצרים בשבע מכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין וברד. פרעה נותר בסירובו. בפרשתנו, פרשת "בא" מכה ה' עוד שלוש מכות: ארבה, חושך ומכת בכורות, שרק אחריה משלח פרעה את בני ישראל ממצרים.
פרעה עובר תהליך ארוך עד להחלטתו לשחרר את בני ישראל, תהליך הגובה מחיר יקר מבני עמו. בתחילה הוא מתעלם מהדרישה, אחר כך מסכים וחוזר בו, מנהל משא ומתן ושוב חוזר בו. עד שמכת בכורות מכריעה את הכף.
בתחילת הדרך נועץ פרעה ביועציו, חרטומי מצרים. הוא מזמן אותם אליו, בכל מפגש שלו עם משה ואהרון. בתחילה, החרטומים מקלים ראש באותות שניתנים ע"י אלהים, באמצעות משה ואהרון. גם הם, כמו משה ואהרון יודעים להפוך מטה לתנין (שמות ז' י"ב). גם הם יכולים, כמו משה ואהרון, להפוך מים לדם (ז' כ"ב).
כשפרעה רואה זאת, הוא מתעלם מדברי משה ואהרון. אם חכמיו יכולים לחקות את מעשי משה ואהרון, אין לו סיבה לחשוב שמאחוריהם עומד כוח גדול מכוחם.
אחרי המכה השנייה, חרטומי מצרים מצליחים להעלות צפרדעים על ארץ מצרים, כפי שעושה אהרן. אך ככל הנראה, אין הם מצליחים להסיר את המכה ולכן, לראשונה קורא פרעה למשה ואהרון ומבקש מהם להסיר את המכה, בתמורה לשילוח העם. אך כשהצפרדעים נעלמות, הוא חוזר בו.
במכה השלישית, מכת כינים, אומר הכתוב במפורש כי החרטומים לא יכלו להסיר את הכנים. בשלב הזה, נובטת בהם ההכרה כי כח גדול מכוחם מעורב באירועים והם אומרים לפרעה כי "אצבע אלהים היא" (ח, ט"ו) אך פרעה אינו שועה לדבריהם.
נראה כי בשלב הזה, מאבד פרעה את אמונו ביועציו ומכאן ואילך, הוא אינו נועץ בהם עוד. מעתה, הוא מקבל את כל ההחלטות לבד.
כך ניחתות על המצרים מכות שהולכות ונעשות קשות וחמורות יותר ויותר. אך החרטומים אינם נקראים ע"י פרעה ואינם מתבקשים להשמיע את דעתם. ואמנם, עד למכה השביעית , מכת ברד, הם אינם משמיעים את קולם.
אולם כאשר משה ואהרון באים להזהיר מפני הברד, עוזריו אינם יכולים עוד לעמוד מנגד וביזמתם, פונים הם לפרעה ומתריעים :"עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את אלהיהם; הטרם תדע כי אבדה מצרים?"(י', ז')
המלים הקשות הללו, הנאמרות בטון מתריס ובנימת ייאוש כלפי שליט כל יכול, מעידות על המצוקה שבה נמצאים יועצי פרעה. הם מבינים את הסכנה הצפויה למצרים בשל סירובו של פרעה וידם קצרה מלהושיע. ואמנם, פרעה אינו שועה לעצתם. כך הוא מביא על מצרים את מכות הברד והארבה, שמותירות את המצרים ללא מזון.
פרעה ממשיך להתבצר בעמדת היחיד שלו ואף מקצין את יחסו כלפי משה ואהרון; הוא מגרש אותם מעל פניו אחרי מכת הברד. אחרי מכת ארבה הוא מוסיף איום: "לך מעלי: השמר לך, אל תוסיף ראות פני, כי ביום ראתך פני תמות" (י, כ"ח).
מנותק מעמו המוכה, ומיועציו החוזים את פני הרעה, מביא פרעה על עמו את המכה הקשה והכואבת מכל: מכת בכורות.
רק עתה, משהוכה פרעה עצמו, ומשקמה צעקה גדלה במצרים, המאיימת על שלטונו, מסכים פרעה סוף סוף לשלח את בני ישראל.
אילו הקשיב ליועציו, היה עושה זאת כבר אחרי המכה השלישית וחוסך מעמו סבל רב.
אילו היה ער לסבל עמו, היה מוותר על כסף (הכנסות מעבדות) ומוחל על אגו. והרי זה כל מה שנדרש ממנו כדי לשחרר את בני ישראל. אך הוא, שיכור מכוחו כשליט יחיד, בחר להתעלם מכל האותות והסימנים. בטוח בשליטתו במשא ומתן, שבו משה ואהרון באים והולכים עפ"י קריאתו ומפסיקים את המכות עפ"י בקשתו, לא שעה לכל העצות והאזהרות, ובכך המיט על עמו אסון.
