לא מעטים האנשים שחשים אי נוחות בנוגע לטיסה במטוס. אני ביניהם.
השהייה בתוך קופסת מתכת גדולה וסגורה התלויה בין שמיים וארץ בגובה רב, היא לא בדיוק המצב הטבעי
עבור בעלי חיים ומי שמוצאו מהם.
אצל חלקנו, מערכת הגוף נפש שלנו מזהה את המצב כמסוכן ועלולה להתחיל לפעול בהתאם: דופק מואץ,
כיווץ שרירים, דפיקות לב מהירות, נשימה מאומצת ותחושה של חרדה. חוויה לא נעימה לכל הדעות.
גם אם הראש אומר לנו שטיסה אינה מצב מסוכן, פחות בהרבה מנהיגה ברכב, אין בכך כדי להרגיע את
החרדה. החרדה נוצרת במערכת האוטונומית שלנו, המושפעת מהמוח האמצעי. למוח החושב (הנאו
קורטקס) יש השפעה מוגבלת על המערכת האוטונומית (מכאן שמה). ואכן, כל מי שחווה חרדה יודע
שהסברים רציונליים לא ממש עוזרים להרגיע אותה.
יש מי שחווים חרדה ובכל זאת, מתגברים ועולים למטוס.
היתרון בכך הוא שהתמודדות עם החרדה עשויה להכחיד אותה או לפחות להפחית אותה.
אחרים יימנעו מטיסות לחלוטין. בטווח הקצר הם יחסכו לעצמם את החרדה. בטווח הארוך, ההימנעות
מהתמודדות עם החרדה, מחזקת אותה.
למרות שגורם החרדה ותסמיני החרדה דומים אצל הסובלים מחרדת טיסה, שורשי החרדה והעומק שלה
משתנים בין אדם לאדם. אצל אחת- זהו פחד מגובה, האחר פוחד ממקומות סגורים. יש מי שפוחד ממצבים
של חוסר שליטה, יש מי שהדחיסות במטוס קשה לו ויש מי שעבר חוויה לא נעימה בטיסה והוא פוחד מהישנותה.
גם המחשבות האוטומטיות, המתלוות לחרדה עשויות להיות שונות מאדם לאדם ולכל אחד עומדים משאבים
אחרים, המסייעים לו להתגבר על החרדה.
חשוב להתאים לכל אדם את הכלים המועילים ביותר עבורו.
טכניקות הרפייה עשויות להועיל בשלבים המוקדמים של החרדה, כשהיא קלה.
כשהחרדה בעיצומה - יהיה לנו קשה יותר ליישמן, מפני שאז המערכת הסימפתטית לוקחת פיקוד ולא
מאפשרת למערכת הרגיעה לפעול.
לכן, כדאי לתרגל הרפייה באופן יומיומי, לפחות בתקופה שלפני הטיסה (אני ממליצה על תירגול קבוע).
גם ניסוח משפטים מחזקים וחזרה עליהם, כמו מנטרה, הוא כלי מועיל להפחתת החרדה.
חלק נוסף בטיפול יהיה כמובן, החשיפה לטיסה. תחילה בדמיון ואחר כך במציאות, משום שהתמודדות ישירה
עם גורם החרדה הא הדרך היעילה ביותר לטפל בה ולרפא אותה.
הטיפול יכול להקל מאד. הוא לא יהפוך אותנו בהכרח לחובבי טיסה, אבל יאפשר לנו לטוס עם פחות מתח
ופחות סבל.
