בתחילת השבוע הסעתי את בתי לבסיס חדש, מעבר לקו הירוק.
בסיס חדש, תפקיד חדש. הרבה חששות ואי וודאות.
אווירה במכונית נעשית כבדה.
עוד רגע אני מתחילה בשיחת עידוד אימהית רגילה:
"את יודעת, ההתחלות תמיד קשות, אבל אח"כ הדברים מסתדרים....
צריך קצת סבלנות וזמן. ברגע שתיכנסי לעניינים –תצליחי".....
ופתאום, בהבזק של רגע, אני מחליטה לנסות משהו אחר.
משהו שאני עושה יומיום בקליניקה ובחיי שלי,
אבל לא ניסיתי כמעט עם בתי בת ה-22,
אולי משום שהגישה הזו נכנסה לחיי, בשלב שהיא כבר היתה נערה מתבגרת.
ואז, אני שואלת אותה:
"מה מורגש עכשיו בגוף?"
(מתכוננת לכך שעוד רגע היא תגיד שאניח לה בשקט)
והיא דווקא עונה, להפתעתי :"מועקה".
מעודדת מהתשובה אני ממשיכה: "איפה בגוף זה מורגש?"
מזמינה אותה לשהות עם התחושה הגופנית.
ולהניח יד במקום המורגש בגוף.
"למה התחושה הזו דומה? כמו מה היא?"
וכך ממשיכה השיחה הזו, ברוח ההתמקדות,
ובתוך 20 דקות, הכבדות מתפוגגת. משהו חדש מורגש עכשיו.
המצב האובייקטיבי לא השתנה,
אבל חל שינוי גדול בחוויה הסובייקטיבית
ובתחושה הגופנית ביחס למצב הזה.
מה באמת קרה כאן?
בסך הכל שיחה,
תוך כדי נהיגה,
אפילו לא הנחת ידיים להילינג (ריפוי באמצעות אנרגיה).
היתה כאן עבודה עם התחושה המורגשת.
התחושה המורגשת היא מונח שטבע פרופ' יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ההתמקדות,
לחוויה הסובייקטיבית של בעיה שמעסיקה אותנו, כפי שהיא מורגשת בגוף.
התחושה המורגשת היא ביטוי פיזי, של כל מה שאנו יודעים,
במודע או שלא במודע, על הבעיה או הנושא.
התחושה המורגשת אוצרת בחובה את כל המידע הזה
ומעבירה אותו אלינו, בבת אחת, במקום אחד בגוף.
השינוי בחוויה נוצר, מתוך השהייה עם התחושה המורגשת,
ומתוך התנועה הטבעית של הגוף לעבר תיקון וריפוי :
בפרק זמן של 20 דקות יכולה החוויה הסובייקטיבית להשתנות;
מקום שהיה סגור ומכווץ- מתרחב, הנשימה שהיתה עצורה- נפתחת.
ואז, התחושה ביחס למצב (האובייקטיבי)- נעשית נוחה יותר,
למרות שהמצב עצמו לא השתנה כלל.
שוב נוכחתי בכוחה המופלא של ההתמקדות,
הטמון בפשטות ובטבעיות שלה. הפעם עם בתי.
חוויה מרגשת!
