(ציור: לואי גופייה 1762-1801)
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה:
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: דברים כא טו-יז.
פסוקים אלו עוסקים בתופעת ריבוי נשים, שהיתה מקובלת בתקופת המקרא וקובעים כי בחלוקת הירושה לא ניתן להעדיף את בנה של האשה האהובה על פני בנה הבכור של השנואה.
המטרה הראשונה והברורה מאליה של קביעה זו היא מניעת סכסוכים במשפחה. סיפורי האבות בספר בראשית מלמדים אותנו על התוצאות הטרגיות של העדפת בנה הצעיר של האשה האהובה על פני בנה הבכור של ה"שנואה": כך בסיפור יצחק וישמעאל וכך בסיפור יוסף ואחיו. הקנאה והתחרות שמתחילה בין הנשים עוברת אל דור הבנים ויוצרת שנאה וקרע ביניהם.
חשוב לשים לב, שהציווי הזה יכול למנוע את המריבות על הירושה, אך אין יכול למנוע את ההעדפה של אשה אחת על פני רעותה או את העדפת בנה של האחת על בנה של האחרת. לכן, הוא אינו מבטל מריבות וסכסוכים על תשומת לב, אהבה ומשאבים נוספים.
מכאן עולה המחשבה, אולי מובלעת בו מטרה אחרת?
אולי מטרת הציווי היא למנוע או לפחות להקשות על ריבוי נשים: אמנם התורה לא אוסרת זאת במפורש, אך אם ידעו האיש והנשים מראש שלא ניתן להעדיף בן של אחת על בנה של האחרת, אולי יימנעו הנישואין השניים, לפחות במקרים בהם האב אינו יכול להבטיח ירושה מספקת גם לבן הצעיר.
אם כך הדבר, הרי מובלעת כאן עמדה חברתית מוסרית שמקדימה את זמנה במאות שנים, שהרי האיסור המפורש על ריבוי נשים נקבע רק בשנת 1012, במסגרת תקנות חרם דרבנו גרשום. האיסור נקבע אז על סמך הסכמה רחבה בקהילות היהודיות באירופה. עם זאת, ידוע שכבר בתקופת המשנה והתלמוד, מאות שנים קודם לתקנות רבנו גרשום, נמנעו רוב התנאים והאמוראים מנשיאת אשה שנייה.
מה היו הטעמים לאיסור על ריבוי נשים?
הטעם הראשון הוא הגנה על האשה: הבעל מחויב לספק לאשתו שאר, כסות ועונה. ריבוי נשים יקשה עליו לעמוד במחויבות זו ויותיר את האשה ללא הצרכים החיוניים לקיומה.
לטעם זה יש היבט חברתי- כלכלי: בתקופה שבה נשים לא עבדו לפרנסתן, אשה שלא סופקו צרכיה היתה זקוקה לעזרת הקהילה כדי להתקיים והדבר היה לנטל על הקהילה.
טעם שני הוא זה הנזכר בפרשה שלנו: ריבוי נשים יגרור קטטות ומריבות בין הנשים ובין ילדיהן וסופן שיפגעו גם בבעל.
טעם שלישי, שהיה רלבנטי בימי רבנו גרשום, הוא מניעת נישואי אחים (כאשר הנשים גרות במרחק זו מזו והילדים אינם מכירים זה את זה).
כל אלה נימוקים מעשיים במהותם ואין הן נוגעים למשמעות הנפשית והרוחנית של הנישואין.
הרעיון הנפשי והרוחני שמאחורי הנישואין הוא לאפשר לאדם לגלות את עצמו לעומק תוך
גילוי מעמקיו של האחר. זוהי חשיפה מתמשכת של הגרעין הפנימי של כל אחד מבני
הזוג מתוך חתירה לאחדות, בבחינת "והיו השניים לאחד".
מטבע הדברים, ככל שאדם מנסה לחלוק את עצמו עם בני זוג נוספים, כך הוא יתקשה למלא
אחר מטרה זו.
עדות לתפיסת העומק והייחודיות של קשר הנישואין אפשר למצוא בספר בראשית ב, כ"ד :
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
כך מפרש הרמב"ן את הפסוק :..."ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו".
חזקוני מפרש: "והיו לבשר אחד ולא יזכה הוא באחרת והיא לא תזכה באחר."
ואילו ספורנו מזכיר את השאיפה לאחדות :..." בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד."
הקריאה המוצעת כאן מגלה בטקסט המקראי תפיסה מתקדמת ושוויונית של קשר הנישואין. תפיסה זו היתה שונה מהמקובל בעת כתיבתו ולכן יחלפו עוד שנים רבות עד שהיא תהפוך לתפיסה רווחת.
