פרשת "וישלח" המתארת את פגישתם המחודשת של יעקב ועשו, לאחר 20 שנה, במהלכן שהה יעקב אצל לבן ,בפדן ארם.
הקריאה בפרשה הותירה אותי בתחושת אי נוחות ותהייה, שהפכה בהמשך לכעס עשו נחשב במסורת היהודית כרשע גמור.
מה לא אמרו עליו חז"ל? שהיה שופך דמים, שהיה גונב נשים מבעליהן, עוסק ברמייה ותחבולות, שונא ליעקב ועוד ועוד.
אלא שבקריאת פרשת "וישלח" וספר בראשית בכלל, אין זכר לתכונות ולמעשים הרעים שיוחסו לו מסופר כי עשו היה בנו האהוב של יצחק ויש להניח כי יצחק מצא בו טוב.
הוא מצידו אהב את אביו וכיבד אותו ולכן נמנע מלהרוג את יעקב, למרות כעסו הרב עליו בשל גניבת הבכורה, על מנת שלא לצער את אביו. (לשם ההשוואה, בניו של יעקב, למשל, לא חשבו על צער אביהם כשמכרו את יוסף לישמעאלים וגרמו ליעקב להתאבל עליו במשך שנים רבות).
עשו הוא זה שנותר לצד הוריו במשך כל שנות גלותו של יעקב.
בפרשת "וישלח" יעקב חוזר לארצו ולבית אביו, לאחר 20 שנות גלות, יחד עם נשותיו, ילדיו והרכוש הרב שצבר.
ליעקב יש סיבות טובות לחשוש מהמפגש והוא נערך אליו באסטרטגיה בת שלושה שלבים: הבאת מתנות לעשו, תפילה לאלוהים והכנה לעימות, במקרה ששני השלבים הראשונים לא יועילו.
עשו מצידו יוצא לקראת יעקב בלווית ארבע מאות איש. את הרגע הדרמטי של המפגש מתאר הכתוב כך:
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צווארו וישקהו, ויבכו"
קשה לקבוע מה היתה כוונתו של עשו מלכתחילה, כשיצא לקראת יעקב עם אנשיו; האם יצא בכוונה להילחם ביעקב או לחלוק לו כבוד. מכל מקום ברור, שכאשר עמדו פנים מול פנים, היה עשו מפויס ונרגש, אחרת לא ניתן להסביר מדוע בכה כשנשק ליעקב.
גם מעשיו בהמשך הפגישה מעידים על כוונתו הטובה של עשו כלפי יעקב.
עשיו מסרב לקחת את המנחה שהביא יעקב באומרו:
" יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך"
הן הדחייה המנומסת של המתנות והן לשון הקרבה "אחי" מעידים על יחס של קרבה מצד עשו.
עשו אף מבקש מיעקב להתלוות אליו לשעיר וכשיעקב מסרב, הוא מציע להעמיד לרשותו חלק מאנשיו כדי שילוו את יעקב בדרכו.
ולבסוף, עשו, שישב כל השנים בכנען, עובר עם משפחתו ורכושו להר שעיר, כדי לפנות מקום ליעקב בכנען "כי היה רכשם רב משבת יחדו". כלומר, הוא מוותר על הישיבה במולדתו לטובת אחיו.
אנו רואים, כי הסיפור המקראי אינו מעיד על רשעותו של עשו אלא להיפך, על אהבתו לאביו, על נאמנותו לבני משפחתו ועל יכולתו לסלוח, להתפייס ולוותר.
תכונותיו ומעשיו בולטים במיוחד על רקע התנהגותם של בני יעקב בפרשת אונס דינה ויחסם ליוסף. עליהם, אגב, לא נאמר שהיו רשעים.
אז מה רצו ממנו הפרשנים לאורך הדורות ולמה ייחסו לעשו כל כך הרבה רוע?
ייחסה של המסורת היהודית לעשו נקבע שנים רבות לאחר כתיבת הטקסט המקראי, כאשר האדומים, שנחשבו צאצאיו של עשו, נלחמו בישראל.
בתקופה מאוחרת יותר, זיהו את האדומים עם רומי, שהחריבה את ירושלים ואח"כ- עם הנצרות בכלל.
ראייתו של עשו כרשע וכשונא ליעקב היתה מושפעת מהמצב הפוליטי בתקופות מאוחרות יותר, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".
אך היא עושה עוול לדמותו ה"אמיתית" של עשו.
ראייתנו את הזולת הינה תמיד סובייקטיבית. היא מושפעת מההיסטוריה המשותפת שלנו, מהמפגשים, השיחות, העימותים וכמובן, מהרגשות שלנו כלפיו.
כשהיחסים משתבשים, אנו צוברים כעס וטינה, ואלו צובעים את דמותו של הזולת בצבעים כהים.
לכן, אם אנחנו רוצים לתקן את היחסים, כדאי וחשוב לנו לחזור לבחון את האדם האחר באופן אובייקטיבי, כפי שראינו אותו לפני שהיחסים השתבשו.
החזרה למקור מאפשרת לנו לתקן את ה"עיוותים" שחלו בראייתנו ולכונן עימו יחסים חדשים וטובים יותר.
למען הצדק ההיסטורי, ראוי שנתבונן בדמותו של עשו, כפי שהיא מופיעה במקור, במקרא
ומי יודע, אולי אם נכונן יחסים טובים יותר עם דמותו של עשו, יקל עלינו לעשות כן עם מי שנחשבים צאצאיו?
